תקצוב משרד החינוך בגין פיצויים למורים בבתי ספר על יסודיים בבעלויות – החברים בקרנות הפנסיה הוותיקות

מאת: רו"ח אבי קדוש, רו"ח איתן שפיר | פורסם: 08/12/2013

רקע - (על פי סק(ארצי) 1002/04 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים בסמינרים ובמכללות (להלן: "ארגון המורים") נ' מרכז  השלטון המקומי (להלן: "פס"ד ארגון המורים הראשון")

החל משנת 1962 הטיפול בביטוח הפנסיוני של המורים הינו בידי "מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד)" (להלן: "מבטחים הוותיקה") על פי הסכם שנחתם בעניין.

בשנת 1978 נחתם הסכם קיבוצי בין ארגון המורים, מרכז השלטון המקומי ומבטחים הוותיקה, (להלן: הסכם 1978), על פיו על המעסיק להפריש לקרנות הפנסיה 12.5% משכר המורה, ובמקביל ינוכה מהמורה שיעור של 3.5% משכרו. החלוקה הפנימית בהפרשות המעסיק - לרכיב תגמולים ולרכיב פיצויי פיטורים - לא הובררה בהסכם או במסמכים אחרים. באותו המועד, הפרשות המעביד המקובלות לכלל העמיתים בקרנות הפנסיה היו בשיעור של 11% משכר העובד ובמקביל הניכוי מהעובדים היה בשיעור של 5% משכרם. נמצא, אפוא, כי הפרשות מעסיקי המורים עמדו על שיעור הגבוה ב - 1.5% מהפרשות יתר מעסיקי העמיתים במבטחים, ושיעור הניכוי מהמורים לקרן נמוך היה ב – 1.5% מהניכוי מכלל עמיתי הקרן.

בשנת 1988 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין ההסתדרות הכללית לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, אשר חלק מהוראותיו הורחבו בצו הרחבה מיום 14.11.1988 (להלן: "צו ההרחבה"), לפיו: "תשלומי המעבידים לקרן הפנסיה המקיפה יגדלו ויהיו 12%, ע"ח המעביד. תשלום העובד לקרן הפנסיה יגדל ויהיה 5.5%, שינוכו על ידי המעביד משכרו של העובד ויועברו יחד עם חלקו של המעביד לקרן הפנסיה המקיפה...". לפיכך, סך התשלומים לקרן לכלל עמיתי הקרן עמד על 17.5% (6% לפיצויים, 6% לתגמולים ע"י המעביד ו-5.5% לתגמולים ע"י העובד).

בעקבות צו ההרחבה, גם המורים ומעסיקיהם הגדילו את הפרשות המעביד והניכוי מהעובד באותם השיעורים, אולם על בסיס הסכם 1978, לאמור: התשלומים לקרן היו בשיעור כולל של 17.5% משכר המורה, בדרך של העלאת הפרשות המורים לתגמולים ב –0.5% והעלאת הפרשות המעסיק לתגמולים ב – 1%. עם זאת, ההעלאה נעשתה על בסיס הסכם 1978 – כך שהמעסיקים הפרישו שיעור של  13.5% (במקום 12.5% לפני כן) והניכוי מהמורים היה בשיעור של 4% (במקום 3.5% לפני כן).

נוהג זה גובה גם בהוראת מנהל המחלקה לתנאי שירות של עובדי הוראה במשרד החינוך, בחוזר מט/ט מיום 16.01.89, לפיו:

"החל ב - 1.8.88 עומדים ההפרשות לקרן פנסיה מקיפה (מבטחים, קג"מ וגלעד) בשיעורים הבאים: הפרשות המעסיק 13.5%, הפרשות העובד 4%... במסגרת העברות שכ"ל, המועברים אליכם מדי חודש בחודשו יכללו העלויות הקשורות בהגדלת הפרשות המעסיק".

בשנת 1995 בוצעה רפורמה מקיפה בקרנות הפנסיה הוותיקות הגרעוניות (שמבטחים הוותיקה היא אחת מהן), לפיה, בין היתר, לא ניתן יותר לצרף עמיתים חדשים לקרנות הפנסיה הוותיקות. לפיכך, התשלומים לקרן פנסיה למורים החדשים, היו ל"מבטחים קרנות פנסיה בע"מ" (להלן: "מבטחים החדשה"). שיעורי הפרשות המורים ומעסיקיהם למבטחים החדשה היו כשיעורי ההפרשות למבטחים הוותיקה באותה עת(שיעור כולל של  17.5%: 4%  עובד ו – 13.5% מעסיק).  

 בשנת 2003 הוחק פרק ז'1 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א - 1981 (להלן: חוק הפיקוח על הביטוח) אשר עדכןאת שיעורי ההפרשות לקרנות הוותיקות כלהלן: לשיעור הניכוי ממשכורתו של העובד ייווספו 1.5%. כמו"כ ייווספו 1.5% להפרשות המעביד. תוספת זו תהיה בהדרגה בין השנים 2004-2007 (שליש האחוז בכל שנה משלושת השנים הראשונות ומחצית האחוז בשנה  הרביעית). לפיכך, החל משנת 2007, יהא שיעור ההפרשה הכולל - של המעסיק ושל העובד - לקרנות הפנסיה הוותיקות גבוה ב - 3% משיעור ההפרשה שנהג ביום 30.4.2003, ויעמוד על 20.5% מהשכר. כלומר, בעקבות הרפורמה בקרנות הוותיקות, מפרישים כלל עמיתיהן החל משנת 2007 7% לתגמולים, והמעסיקים מפרישים 7.5% לתגמולים ו – 6% לפיצויי פיטורים.

גם המורים העמיתים במבטחים הוותיקה ומעסיקיהם הגדילו את הפרשותיהם, כך שהחל משנת 2007, המעסיק מפריש  שיעור של 15% (במקום 13.5%) והניכוי מהמורה הוא בשיעור של 5.5% (במקום 4%).

(השינוי התייחס אך ורק לשיעורי ההפרשות והניכויים קרנות הוותיקות ולא לשיעורי ההפרשות והניכויים לקרנות הפנסיה החדשות,שעומדים גם היום, בהעדר הסכמה אחרת, על שיעור כולל של 17.5%).

תקנות מס הכנסה (קופות גמל) התשכ"ד, עיגנו אף הן שינוי זה בתיקונים משנת תשס"ה. 

בעקבות פניה של הממונה על שוק ההון לקרנות הפנסיה, שלחה מבטחים הוותיקה – בשנת 2003 – מכתב לארגון המורים מכתב, על פיו: "החלוקה המוכרת לגבי מורים = 4% עובד (מורה), 13.5% מעסיק בוטלה מכוח הוראות נציבות מס הכנסה...", הדרישה הייתה, למעשה, להשוות את שיעורי הפרשות המורים ומעסיקיהם להפרשות כלל העמיתים בקרנות הוותיקות.

ארגון המורים עתר (בשנת 2004) לביה"ד הארצי לעבודה בבקשה להורות לבעלויות להמשיך לפעול בהתאם להסדר ההפרשות הקבוע בהסכם הקיבוצי משנת 1978. לחילופין, התבקשה קביעת ביה"ד, כי זכויות חבריו המורים לא יפגעו עקב התאמת שיעורי ההפרשות להוראות הדין.

פסק הדין ניתן בשנת 2009, לאחר הגידול בהפרשות המורים ומעסיקיהם בשיעור כולל של 3% (1.5% מעביד, 1.5% עובד) והתשלומים לקרן הגיעו לכדי שיעור של 20.5% משכר העובדי (15% מעביד, 5.5% עובד)  בנסיבות אלו קבע ביה"ד כי – על פניו – הסדר זה אינו נוגד עוד את הוראות הדין, שכן מתקיים שוויון בין הפרשות המעביד לבין הניכוי מהעובד עד לשיעור של 5% (הניכוי מהעובד עולה על 5% ועומד על 5.5%) וסך הפרשות המעביד אינו עולה על השיעור המותר על פי תקנות קופות הגמל (שעומד על 15.83%).

עם זאת, עקב כך שהחלוקה הפנימית בתוך הפרשות המעביד – בין פיצויים לתגמולים – לא הובררה, קבע ביה"ד שהוא פועל תחת ההנחה כי תשלומי המעסיקים לרכיב תגמולים אינה עולה על התקרה הקבועה בתקנות קופות הגמל (7.5%). על פי פסק הדין: היה והמדינה סבורה אחרת יידרשו התאמות בהפרשות המעסיק באופן שיתיישב עם הוראות הדין.

השלמות לפיצויי פיטורין

החלוקה הפנימית בהפרשות המעביד

כאמור, על פי צו ההרחבה משנת 1988, הפרשות המעסיקים לקרנות הוותיקות – לכלל העמיתים – מפוצלים ל-2 חלקים: הפרשות המעסיק לתגמולים - 6%; הפרשות המעסיק לפיצויי פיטורים - 6%.

החל משנת 2007 (בעקבות הרפורמה בשנת 2003) החלוקה הינה: הפרשות המעסיק לתגמולים – 7.5%; הפרשות המעסיק לפיצויי פיטורים - 6%.

עם זאת, בכל הקשור להפרשות עבור עובדי הוראה, החלוקה הפנימית של הפרשות המעביד (למרכיב הפיצויים ולמרכיב התגמולים) לקרנות הוותיקות, לא הובררה.

כאמור, בהסכם 1978, נקבע כי המעביד יפריש סכום בשיעור של 12.5% משכר העובד לקרן הפנסיה. ההסכם לא קבע את החלוקה הפנימית בהפרשות אלו. גם הגידול ב-1% משכר העובד (ל- 13.5%) בעקבות צו ההרחבה משנת 1988, לא נעשה תוך בירור החלוקה הפנימית בהפרשות המעביד. גם הרפורמה בקרנות הפנסיה משנת 1955 לא קבעה את החלוקה הפנימית בהפרשות המעביד, בכל הקשור לעובדי הוראה.

הפרשות המעביד – במקום או על חשבון פיצויים

 סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע כי מעסיק חייב בתשלום פיצויי פיטורים לעובד אותו פיטר לאחר שהעסיקו במשך שנה או יותר. סעיף 14 לחוק, קובע:

 "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים, אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו על ידי שר העבודה ובמידה ואושר".

 מכוח סעיף זה, הוצא בשנת 1966 "צו בדבר אישור תשלום לקופת תגמולים כפיצויי פיטורים" (להלן: הצו). בצו נקבע כדלהלן:

 "בתוקף סמכותי לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, אני מאשר כי:

1. תשלומי מעביד בעד עובד במוסד חינוך על יסודי ל"מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (להלן - הקרן) יבואו במקום פיצויי פיטורים לעובד כאמור, בכפוף לסייג שבסעיף 2.

2. סעיף 1 לא יחול על סכום פיצויי פיטורים במידה שהוא עולה על סכום שהעובד היה זכאי לקבלו מהקרן מתשלומי מעבידו...".

(צו זה בתוקף גם כיום, לגבי כל העובדים שמעבידם פעל כלפיהם מכוחו ולפיו עד ליום 1.6.02 – כך נקבע בצו שהוציא שר העבודה והרווחה משנת 2002).

מלשון סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים והצו הנ"ל עולה – לגבי עובדי הוראה – כי אם  אכן הצטבר בקופת מבטחים סכום העולה כדי סכום פיצויי הפיטורים, הרי שהפרשותיו אלו יבואו "במקום" פיצויי פיטורים.

הפרשות המעביד "במקום" פיצויי פיטורין לכלל העמיתים, לפי השיעורים הנ"ל (6% לפיצויים ו-6% או 7.5% לתגמולים – עד שנת 2003 ומשנת 2007, בהתאמה), פוטרות את המעסיק מהחובה לשלם רק סכום בשיעור 72% מסכום הפיצויים  שמגיעים לעובד על פי החוק (6/8.33). בעת פרישת העובד, ככל שהפרישה הייתה בתנאים שמזכים אותו בפיצויים, המעביד יידרש  להשלים 28% (2.33/8.33) מסכום הפיצויים להם זכאי העובד על פי החוק. כמו"כ במגזרים בהם המעביד מפריש כספים "על חשבון" פיצויי פיטורין (אין תחולה לסעיף 14 הנ"ל), אזי בקרות אירוע מזכה, מוטלת על המעסיק חובה להשלים 28% מסכום פיצויי הפיטורים (2.33/8.33).

בע"ע 458/03 עדינה ביליג נ' נשי אמי"ת (משנת 2005), נידונה השאלה: האם רשת מוסדות החינוך נשי אמי"ת (להלן: רשת אמי"ת) יצאה ידי חובת תשלום פיצויי פיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, במלואם, בשל הפרשות שהפרישה לקרן מבטחים עבור עדינה ביליג (להלן: גב' ביליג) שעבדה במוסדותיה כעובדת  הוראה?

בין יתר טענותיה, טענה גב' ביליג כי הצו אינו חל, כיוון שמהפרשות רשת אמי"ת אין ניתן לדעת מה הופרש בגין פיצויי פיטורים ומה הופרש בגין תגמולים, שכן – כאמור לעיל – החלוקה הפנימית של הפרשות המעביד, לא הובררה.

לעניין זה, עמדו בפני ביה"ד שלוש אפשרויות:

1. לקבוע כי רשת אמית יצאה לחלוטין ידי חובתה לפיצויי פיטורין, בשל הפרשותיה למבטחים לאורך שנות עבודתה של גב' ביליג.

2. לקבוע כי רשת אמית תידרש להשלים 28% מסכום הפיצויים.

3. לקבוע כי בשל כך שלא נקבעה חלוקה פנימית, הרי שלא בוצעו כלל הפרשות לפיצויים ולכן גב' ביליג זכאית לקבל את מלוא סכום הפיצויים, בנוסף לפנסיה מקרן הפנסיה.

במועד פתיחת ההליך בביה"ד (ולאורך שנות עבודתה האחרונות של גב' ביליג) הפרשות  המעסיק (לעובדי הוראה) היו בשיעור כולל של  13.5% משכר העובד (היה זה טרם העלאת שיעורי הפרשות  המעסיק ב-1.5% נוספים).

ביה"ד דחה את טענתה האמורה של גב' ביליג בעיקר מהטעם שלהלן: " ההסכם בין המדינה לבין ארגוני המורים קובע את ההפרשות של המעסיק. ההפרשות של המעסיק למען עובד הוראה הן 13.5% ואילו לגבי עובדים אחרים הפרשות המעסיק הן 12%. ההפרשות של 12% מחולקות ל- 6% עבור פיצויי פיטורים ו- 6% עבור פנסיה. מכאן, כי ההפרשות לעובד הוראה של 13.5% מחולקות ל- 7.5% פיצויי פיטורים ו- 6% פנסיה. העולה מכך הוא, שעובד ההוראה יודע, כי שיעור קבוע משכרו הופרש לקרן מבטחים עבור פיצויי פיטורים" (ההדגשה שלי – א.ק.).

ביה"ד חזר שוב על הקביעה הנ"ל, בקשר לדחיית טענה נוספת של גב' ביליג (טענת אפליה לעומת שאר העמיתים בקרנות הפנסיה), בקובעו: " אכן, מרבית המבוטחים במבטחים זוכים עם פיטוריהם להשלמת תשלום פיצויי פיטורים בשיעור של 2.3%, אולם זאת כיוון שהמעסיק הפריש לצורך כך לאורך השנים 6% בלבד. כל אותן שנים נדרש העובד להפריש 5.5% משכרו. לעומת זאת, גב' ביליג, לא זכתה להשלמה על חשבון פיצויי הפיטורים, אולם נדרשה להפריש לאורך השנים 4% בלבד משכרה למבטחים, ולא 5.5%, כפי שהפרישו אותם עובדים שביחס אליהם נטענת טענת האפליה. מכאן עולה שאין מדובר באפליה, אלא בהסדר שונה שהונהג. עובדי ההוראה הפרישו 1.5% פחות מהמקובל אצל מרבית המבוטחים (4% במקום 5.5%). יתרה מזו, סך ההפרשות של המעסיק (13.5%) עלה על שיעור פיצויי הפיטורים הקבוע בחוק, וכפי שנאמר לעיל הפרשת המעסיק לפיצויי פיטורים עבור עובד הוראה (7.5%) עלתה על זו של עובד רגיל (6%). כנגד היתרונות שקיבלו עובדי הוראה ביחס לעמיתים אחרים בקרן מבטחים הם לא זכו עם סיום עבודתם להשלמת פיצויי פיטורים בשיעור של 2.3%. הסדר זה מקבל משנה תוקף משום שנעשה על ידי ארגוני המורים" (ההדגשה שלי – א.ק.).

אם כך, ביה"ד קבע: מחד – שיעור מרכיב ההפרשה לפיצויים מתוך הפרשות המעסיק הוא: 7.5% (נמוך ב-0.83% מהשיעור הנדרש על פי החוק). אולם, מאידך, העובדת אינה זכאית להשלמה ל-8.33% לפיצויים (לא של 28% ואף לא של פחות מכך), שכן עובדי ההוראה נהנו מיתרון בכך ששיעור הניכוי משכרם נמוך משיעור הניכוי משכר יתר העמיתים (4% לעומת 5%). זאת, כל עוד סך הפרשות המעביד (לפיצויים ולתגמולים גם יחד) עולה על סכום הפיצויים שמגיע לעובד על פי חוק פיצויי פיטורין.

בשנת 2009 ניתן פס"ד ע"י בית הדין הארצי לעבודה, בס"ק 1002/04 ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים נ' מרכז השלטון המקומי (להלן: "פס"ד ארגון המורים הראשון"). במסגרת הדיון בהליך, הצדדים הודיעו לבית הדין, כי הם מבקשים שההכרעה בעניין זכאותם של מורים ותיקים להשלמת פיצויי הפיטורים בקרות אירוע המזכה בתשלום פיצויי פיטורים תיעשה בעת אחרת.

עם זאת, על פי הנאמר בפסק הדין:

"החלוקה הפנימית בהפרשות מעסיקי המורים - לרכיב תגמולים ולרכיב פיצויי פיטורים - לא הובררה בהסכמות הקיבוציות בין הצדדים ולא הונחה לפנינו תשתית ממנה ניתן ללמוד עליה... עם זאת, ככל שהמדינה סבורה כי החלוקה הפנימית של הפרשות מעסיקי המורים היא אחרת... אזי יחול רציונל הכרעתנו בעניין הפרשות המורים לקרנות החדשות גם על הפרשות המורים לקרנות הותיקות, תוך עריכת ההתאמות המתחייבות..." (ההדגשה שלי – א.ק.).

ובהמשך:  "אשר לסוגיית השלמת פיצויי הפיטורים, החלטנו, לבקשת הצדדים, שלא לכרוך את ההכרעה בעניין זה בהכרעה בעניין שיעורי הפרשות המורים לקרנות הפנסיה. זאת בין היתר, לאחר שבמסגרת הדיון לפנינו, על דעת כל הנוגעים בדבר, לרבות המדינה, התחוור כי קיימת אי בהירות בכל הנוגע לחלוקה הפנימית בהפרשות מעסיקי המורים (לרכיב תגמולים ולרכיב פיצויי פיטורים). לפיכך, חרף הנפסק בפסק הדין עדינה ביליג, יש להותיר את סוגיית זכאותם של מורים ותיקים שפוטרו להשלמת פיצויי פיטורים להסכם בין הצדדים או להכרעה בעת אחרת.

אם כך, בפס"ד ארגון המורים הראשון, לא זו בלבד שביה"ד לא הכריע מהי החלוקה הפנימית של הפרשות מעסיקיהם  של המורים החברים בקרנות הוותיקות, אלא אף משתמע ממנו, שסוגיית השלמת פיצויי הפיטורין, כרוכה ותלויה בסוגיית החלוקה הפנימית בהפרשות מעסיקי המורים.

נראה שבפס"ד ארגון  המורים הראשון, ביה"ד חזר בו מהקביעה בפס"ד ביליג. כאמור, בפס"ד ביליג נקבע כי מתוך 13.5% הפרשות מעסיקים (דאז), 7.5% הן למטרת פיצויים. למרות זאת קבע ביה"ד כי המורים לא זכאים להשלמת פיצויי פיטורין, שלא כיתר העמיתים בקרנות, שכן הם זכו להטבה שלא הייתה לעמיתי הקרנות האחרות – שיעור הניכוי משכרם (4%) היה נמוך ב-1.5% משכרם של יתר העמיתים (5.5%) (ראה הערה בסוף המאמר).

בשנת 2010 ניתן פסק דין בסק"כ 5821-05-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' מרכז השלטון המקומי (להלן: "פס"ד ארגון המורים השני").

במסגרת ההליך ביקשה מבטחים הוותיקה מבית הדין להכריע בשאלת ה"חלוקה הפנימית" של הפרשות מעסיקי המורים לקרן: לגמולים ולפיצויי פיטורים. בא כח מבטחים הודיע לבית הדין, כי ניתן לרשום הפרשה בשיעור 7.5% ברכיב פיצויי פיטורים על שם כל מורה. באי כוח המדינה וארגון המורים הודיעו על הסכמתם לפעול בהתאם להסדר המוצע על ידי מבטחים הוותיקה ולרשום את הפרשות המעסיק בשיעור 15% באופן הבא: 7.5% תגמולים ו- 7.5% פיצויי פיטורים. בא כוח מרכז השלטון המקומי התנגד לכך.

ביה"ד קבע כי: "נוכח התקרה הקבועה בתקנות קופות הגמל להפרשות המעסיק לגמולים (7.5%), הרי שיש לרשום את הפרשות המעסיק שהן מעבר ל7.5% כפיצויים, בהתאם למוסכם בין הארגון, מבטחים והמדינה".

ביה"ד קבע כי ראוי שסוגיה זו תיפתר בהסכמה בין הצדדים אולם, עד שיגיעו להסכמה אחרת, יש ליתן תוקף לחלוקה הנ"ל.

אולם ביה"ד הוסיף: "יובהר, כי הכרעתנו בעניין רישום הפרשות המעסיק בקרן הוותיקה ברכיב פיצויי פיטורים בשיעור 7.5%, הינה טכנית, ונועדה לאפשר ניהול תקין ותפעול יעיל של קרן הפנסייה. אולם, אין בהכרעה זו כדי לקבוע עמדה באשר למהותה והיקפה של הזכות לפיצויי פיטורים למורים, וההכרעה בסוגייה זו תיוותר לעת מצוא".

אם כך, בפס"ד זה, שוב נמנע ביה"ד לקבוע את החלוקה הפנימית של הפרשות המעסיק לעובדיו שהם עובדי הוראה החברים  בקרנות הוותיקות. ביה"ד הותיר את ההחלטה בעניין ל"הסכמה בין הצדדים" שיכול ויגיעו לחלוקה אחרת. וגם עד שתגיע אותה הסכמה, נקבעה חלוקה "טכנית" בלבד, ש"נועדה לאפשר ניהול  תקין ותפעול יעיל של קרן הפנסיה".

על פי פסק הדין, טרם נקבע מהי החלוקה הפנימית של הפרשות המעסיק ויתכן שהיא תיקבע בעתיד (בהסכמה או בפס"ד). כאשר תיקבע חלוקה זו, יתכן שהיא תיוותר כפי שנקבע בפסק הדין (7.5-7.5) וייתכן שתהיה אחרת.

אם ייקבע ששיעור מרכיב  הפיצויים בהפרשת המעסיק נמוך מ-8.33%, הרי שעל פי המשתמע מפס"ד ארגון המורים הראשון, ייתכן  שהמעסיקים יידרשו להשלים את הפיצויים לעובדיהם המורים, לעת פרישה.

בחודש  פברואר השנה (2013), ניתן פס"ד של ביה"ד  האזורי לעבודה בבאר שבע – בס"ע 3056/09 מרציאנו חנה נ' אמי"ת רשת חינוך ציונית דתית בישראל (להלן: "פס"ד מרציאנו").

בפס"ד מרציאנו, נפסק כי, אין בקביעות פסקי הדין ארגון המורים (הראשון והשני), כדי לשנות את המצב המשפטי הקיים בעקבות פס"ד ביליג.

בלשונו של פסק הדין: "במקרה הנוכחי, פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה שצוטטו מפי התובעת (פסקי הדין ארגון המורים – הראשון והשני – א.ק.) לא ביטלו את האמור בהלכת ביליג... בית הדין הארצי קבע, כי הצדדים ביקשו שהכרעה בעניין זכאותם של מורים וותיקים להשלמת פיצויי פיטורים בקרות אירוע המזכה בתשלום פיצויי פיטורים, תעשה בעת אחרת... אין כל קשר לשיעור האחוזים שהופרשו על ידי מעסיקי המורים לבין המצב החוקי לפיו במועד פיטורי התובעת נקבע כי ההפרשות שהפריש המעביד לקופת הגמל באות במקום פיצויי פיטורים... הפתרון לשינוי המצב ההסכמי שבין הצדדים הינו בפתרון שבין הסכמת הצדדים. בהעדר הסכמה ממשיך להתקיים המצב החוקי ההסכמי שנקבע בין הצדדים לפיו במסגרת הסדרי הפנסיה שבין הצדדים, הפרשות המעסיק באות במקום פיצויי פיטורים". (ההדגשה שלי – א.ק.).

לו נכונה קביעת ביה"ד, אזי המצב החוקי כיום בעניין זכאותם של המורים להשלמת פיצויי פיטורין, ברור, אלא שייתכן שהמצב החוקי  ישתנה בעתיד, החל ממועד כלשהוא שלגביו יוסכם אם יוסכם. כל עוד אין הסכמה אחרת, יש תוקף להסכמים הקודמים, ש – לדברי ביה"ד – על פיהם, המורים אינם זכאים להשלמת פיצויים.

לדעתי, קביעת ביה"ד בפס"ד מרציאנו כי בהעדר הסכמה ממשיך להתקיים המצב החוקי ההסכמי לפיו הפרשות המעסיק באות במקום פיצויי פיטורין, מבלי להתייחס לחלוקה הפנימית של הפרשות המעסיק וכן הקביעה כי פס"ד ארגון המורים לא ביטלו את הלכת ביליג, אינה עולה  בקנה אחד  עם המשתמע בפס"ד ארגון המורים הראשון (והשני), וזאת מהסיבות הבאות:

1. אם כנים הדברים שנאמרו בפס"ד מרציאנו, אזי, למעשה, ביה"ד הארצי קבע כי במצב החוקי כיום המורים אינם זכאים להשלמת  פיצויי פיטורין, וכי הצדדים רשאים להגיע ביניהם להסכם אחר שהוראותיו יחולו החל מהמועד  שיוסכם בו.

פרשנות זו רחוקה מאוד ממשמעותם הפשוטה של המילים: " יש להותיר את סוגיית זכאותם של מורים ותיקים שפוטרו להשלמת פיצויי פיטורים להסכם בין הצדדים או להכרעה בעת אחרת".

2. לפי פס"ד מרציאנו, לכאורה אין כל משמעות לאמירה כי סוגיית זכאותם של המורים להשלמת פיצויי פיטורין, תיוותר לעת שבה הצדדים יגיעו להסכם, שהרי, תמיד, אם כל הצדדים הרלוונטיים מגיעים להסכם חדש ביניהם, יחולו הוראות ההסכם מהמועד שלגביו הוסכם ואילך. אם במועד מתן פסק הדין המצב החוקי והמשפטי ברור (שאין למורים זכאות להשלמת פיצויי פיטורין), היה על ביה"ד הארצי לקבוע כי זהו המצב המשפטי. אין כל רלוונטיות לכך שבעתיד ניתן יהיה לקבוע אחרת. כל פסק דין הינו נכון למצב המשפטי הקיים במועד שאליו הוא מתייחס וכל עוד הוא לא היה שונה. אין שום חידוש באמירה שבעתיד יוכלו הצדדים לשנות את המצב המשפטי על ידי  הסכם ביניהם.

3. לפי פס"ד מרציאנו, מה משמעות האמירה  כי יש להותיר את הסוגיה  "להסכם בין הצדדים או להכרעה בעת אחרת" (ההדגשה שלי – א.ק.)? מדוע שתהיה הכרעה שונה בעת אחרת? אם המצב המשפטי כיום ברור, אזי אין כל סיבה שבעת אחרת, תשתנה ההכרעה (אלא אם הצדדים יגיעו להסכם חדש).

4. לפי פס"ד מרציאנו, אין לכאורה הבנה למילים "חרף הנפסק בפסק הדין עדינה ביליג, יש להותיר את סוגיית השלמת הפיצויים...". מדוע "חרף"? פסק הדין ביליג, הרי עדיין בתוקף.

5. האמירה בפס"ד מרציאנו כי: " אין כל קשר לשיעור האחוזים שהופרשו על ידי מעסיקי המורים לבין המצב החוקי לפיו במועד פיטורי התובעת נקבע כי ההפרשות שהפריש המעביד לקופת הגמל באות במקום פיצויי פיטורים" , אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם קביעת ביה"ד הארצי: "התחוור כי קיימת אי בהירות בכל הנוגע לחלוקה הפנימית בהפרשות מעסיקי המורים (לרכיב תגמולים ולרכיב פיצויי פיטורים). לפיכך, חרף הנפסק בפסק הדין עדינה ביליג, יש להותיר את סוגיית זכאותם של מורים ותיקים שפוטרו להשלמת פיצויי פיטורים להסכם בין הצדדים או להכרעה בעת אחרת". (ההדגשות בקו תחתון שלי – א.ק.).

לאור כל הנ"ל, לדעתי (ובשונה מהפרשנות שניתנה על ידי ביה"ד האזורי בפס"ד מרציאנו), כוונת ביה"ד הארצי הייתה להסכמה אפשרית בין הצדדים ביחס למשמעות הוראות ההסכמים וההסכמות הקודמים לגבי ההפרשות הפנסיוניות למורים, על כל השינויים שהתחוללו בהפרשות אלו עם השנים, (למצער החל מהמועד בו החלו להגדיל את שיעורי ההפרשות והניכויים בקרנות הפנסיה הוותיקות ב-3% נוספים). לאמור: ההכרעה בעניין החלוקה הפנימית של הפרשות המעביד ובעניין השלמת פיצויי הפיטורין למורים – גם בגין התקופה שקדמה למועד ההסכמה – תידרש להיעשות בהסכמה בין הצדדים או באמצעות הכרעה של ביה"ד. זאת, חרף מה שנקבע בפס"ד ביליג שהמורים בקרנות הוותיקות אינם זכאים להשלמת פיצויים.

הקביעה בפס"ד מרציאנו, בהיותה קביעה של ביה"ד האזורי, מהווה הלכה מנחה ואיננה מחייבת. לא ידוע האם הוגש ערעור בפס"ד מרציאנו. אם הוגש כזה, הרי שזו הזדמנות ל"הכרעה אחרת", עליה דובר בפס"ד ארגון  המורים הראשון וזו ה"עת מצוא" ("ההכרעה בסוגיה זו תיוותר לעת מצוא") עליה דובר בפס"ד ארגון המורים השני, שכן בינתיים לא הוסכמה הסכמה כלשהיא בין הצדדים.

לפיכך, לדעתי, המצב המשפטי כיום איננו ברור. לא ידוע מהי החלוקה הפנימית של הפרשות המעביד, לא ידוע באיזו מידה החלוקה הפנימית, לכשתיקבע, תשפיע על הצורך בהשלמת פיצויי פיטורין למורים.

יצירת הפרשה להתחייבות בדוחות הכספיים:

ככל הידוע, דוחות כספיים של בעלויות בבתי הספר העל  יסודיים, בסמינרים ובמכללות (להלן: "הבעלויות"),  אינם כוללים הפרשה להתחייבות תלויה ו/או גילוי להתחייבות  כזו בגין השלמת פיצויי פיטורין למורים בקרנות הוותיקות.

על פי האמור, נמצא כי יתכן והדוחות הכספיים של הבעלויות  בבתי הספר העל יסודיים ובסמינרים ובמכללות, אינם משקפים באופן נאות בהתאם לכללי חשבונאות מקובלים את מצבן הכספי, בשל אי מתן ביטוי להתחייבות זו.

משרד החינוך, כיום, אינו מתקצב את הבעלויות בגין השלמת פיצויים עתידית (אפשרית) למורים בקרנות הוותיקות.

על פי נתוני משרד החינוך (מערכת שכר לימוד לבתי ספר עיוניים וטכנולוגיים בחטיבה העליונה ה'תשע"ג – בעמוד 67), נכון לשנת 2012, 53.4% מכלל המורים בבעלויות הינם מורים בקרנות הוותיקות. היה והבעלויות תידרשנה בעתיד לשאת בעלויות של השלמת פיצויי פיטורין למורים בקרנות הוותיקות, מדובר  יהיה בסכומים ניכרים.

על פי כללי חשבונאות מקובלים (IAS-37), יש להכיר בהתחייבות התלויה, אם, נכון לתאריך המאזן, קיימת התחייבות תלויה (שהסבירות להתממשותה איננה קלושה) כתוצאה מהאירוע מהעבר וצפוי שיידרשו משאבים כלכליים, יש לתת לכך ביטוי בדוחות הכספיים באמצעות הפרשה (אם ניתן לאמוד אותה באופן מהימן) או באמצעות ביאור (אם לא ניתן לאמוד אותה).

נראה כי לאור העובדה שביה"ד הארצי, נמנע פעמיים (פס"ד ארגון המורים הראשון והשני) מלקבוע עמדה באשר לחובת המעסיקים  להשלים למורים את פיצויי הפיטורין, והניח את ההכרעה בעניין למועד אחר, לא ניתן לקבוע שסבירות התקיימותה של ההתחייבות התלויה להשלמת פיצויי הפיטורין, היא קלושה. מדובר בהתחייבות שאם תמומש, תדרוש משאבים כלכליים שניתן לאמוד אותם באופן מהימן.

לאור כל האמור, לדעתנו יש לתת ביטוי בדוחות הכספיים להשלמת פיצויי הפיטורין למורים בקרנות הוותיקות. אמדן סבירות התקיימותה של ההתחייבות התלויה, הוא עניין למשפטנים, אולם נראה כי לא מדובר בהתחייבות שסיכויי התממשותה קלושים.

הערה:

ייתכן שהסיבה לכך היא: פס"ד ביליג ניתן בתקופה שבה הפרשות המורים היו 4%, כאשר הוראות הדין קבעו ששיעור ההפרשה לא יהיה נמוך מ-5%. ייתכן שבנסיבות אלו, ההטבה עבור עובדי ההוראה, הייתה הטבה ניכרת. כך נהוג היה עד לשנת 2004, בה החלו שיעורי הניכוי וההפרשה לעלות (עד לתוספת של 3% מהעובד והמעביד גם יחד – בשנת 2007). לפיכך, נכון היה לקבוע כי למרות שיתר העמיתים בקרנות הפנסיה זכאים להשלמת פיצויים, עובדי ההוראה לא יהיו זכאים לה (כפי שנקבע בפס"ד ביליג).

לעומת זאת – כיום – שיעור הניכוי מהעובדים הוא 5.5%  - שיעור שתואם להוראות הדין (שמתיר  ניכוי של בין 5% ל-7%). ייתכן שבנסיבות אלו, למרות שהמורים בקרנות הוותיקות נהנים מהטבה (ניכוי של 5.5% במקום 7% לכלל העמיתים), תידרש השלמת פיצויים בעת הפרישה (לשיעור של 8.33% משכרו של המורה), ככל ששיעור מרכיב ההפרשה לפיציים היה נמוך מ-8.33%.

אולם, מלשון פסק הדין ("חרף הנפסק בעניין עדינה ביליג") נראה, כי ביה"ד חזר בו מהקביעה  בפס"ד ביליג, גם ביחס לתקופה שקדמה לשינויים בשיעורי ההפרשות והניכויים.